"אני לא רצויה. לכן חברים לא יוצרים איתי קשר" היתה המחשבה שהתרוצצה לה בראש. בטכניקות של שינוי אמונות מגבילות שינינו את האמונה הזאת , שהפעילה את דנה כל השנים, והטבענו בה את האמונה "אני רצויה, יש לי מה להציע, אני בסדר!".
תוך כדי עבודה, הסתבר לנו שההימנעות של דנה ממפגשים חברתיים נבעה גם מהחשש שלה לאכזב את הצד השני. מסתבר שהחשש לאכזב הוא דפוס שמלווה אותה מאז שהיתה ילדה וחששה לאכזב את ההורים. בתהליך עוצמתי של חזרה לעבר, נפטרה דנה מהדפוס הזה.
חיזקנו גם את המוטיבציה שלה "לצאת מהפיג'מה" בערב, להפסיק עם התירוצים "אין לי כח" , "אני עייפה" וכו' שבעצם חיפו על החשש שהיה לה ממפגש חברתי, ולהתחיל לצאת לבילויים חברתיים לפחות פעם בשבוע. בטכניקה פשוטה ונחמדה שינינו את המשפט שהתנגן לה בראש "את עייפה מידי, עזבי, תישארי בבית..." ל"יאללה, בואי! יהיה כיף!".
השינוי היה מהיר ומפתיע.
עבדנו גם על שינוי רגשות קשים שהיו מתעוררים בדנה בהקשר להשגת המטרה שלה.
דנה החל ליזום אינטראקציות חברתיות, להתקשר לחברות (גם לחברות מן העבר שהקשר איתן כבר התרופף), והחלה להציע להן לבלות ביחד.
במפגש האחרון שלנו, עבדנו בטכניקה שבה דנה "שתלה" את המטרה שלה- לצאת ביום ה' בערב- בעתיד שלה. היא יצאה מהתהליך מחוזקת, מלאת מוטיבציה, מרגישה יותר ספונטנית ויותר "כייפית".
